מבוא

ספר שיריו היפה והנוגע ללב של אביחי קמחי הוא סיפור של מסע, הניכר כבר בשמו  "ללכת למקום אחר". אך מסעו מציב תנועה מסוג מיוחד: לא הגעה למקום אחר (שאמנם מצויה בספר) אלא עצם ההליכה. והמקום אינו מוגדר, לכאורה. זהו "מקום אחר" כללי, מופשט. כל מקום אחר שאינו מקומו הקודם. אפשר שזוהי בקשת הרחבה מעבר לגבולות מוגדרים באופי של מקום. גם מטעם זה ראוי לקרוא את הספר כמסע שבו נדודים חיצוניים מאפשרים למשורר לברר מחדש יחסים בין גוף ורגש, בין נפש למקום, בין געגועים וזיכרונות פרטיים לתרבותיים, בין תבונה לאמונה, בין נאמנות לאהבה, ובין כל אלה ועוד – לשירה.

בטרם ארחיב ואצלול לתוך שיריו, אפתח ביסודות הבולטים שאני מוצא אותם שבים וחוזרים בשירים. ראשית, עצם ה"מסע" הפיסי: פרידה מירושלים לטובת מישור החוף. אבל ירושלים וחוף הים הן גם שתי תודעות:  ירושלים מופיעה כמקום של ילדות, תפילה, שירה וזיכרון. החוף – כמקום של גוף, אור, אופק, זוגיות וגם אפשרות להתחלה חדשה.

הפרידה מהעיר היא פרידה מן המתים, מהמקומות המוכרים, מאנשים, ואולי גם מגרסאות קודמות של המשורר. באחד השירים הוא מציין "אני שלם / שהלכתי" ובכך  הופך את החסר ואת העזיבה למצב של שלמות (והשלמה). לא שלמות סגורה, אלא שלמות שנולדת מעצם מעשה ההליכה.

הפרידה היא גם גופנית–בריאותית. בירושלים נבחנת חולשת הראייה, הגוף החולה, המאוים ב"מפלצות", אפילו ההזדקנות כמו "נזנחת" מאחור. המיניות המרומזת בין בני הזוג יש אפילו יסוד של "שיבה" לתום נעורים,  אך ללא נאיביות המתעלמת מהאמת, וממה שצופן העתיד.

יסוד הזיכרון בשיריו הוא מהות נפשית, מוקד תודעתי ותרבותי במסעו. אין זה זיכרון פסיבי אלא אקט של בחירה, ממש כשם שבחר להיפרד מירושלים. כך הוא בוחר גם מה להשאיר  ומה לקחת ממנה עמו במסעו, ממה שהעיר היתה ועודנה עבורו: "אדם בורר את זיכרונותיו". ומכאן המעבר כמעט הטבעי אל המשורר ש"בּוֹרֵר אֶת שִׁירָיו  ."

מסע האהבה – אהבותיו הולכות עמו באשר ילך. מעל הכול זוהי בת זוגו, שיחסיהם אף זוכים לעדנה. גם הגעגועים להוריו ולילדיו מתקופת חייהם המשותפים בירושלים של פעם מבטאת את אהבתו

השירה עצמה – "נוסח עמיחי", "האחר", "אדם מה יש לו בחייו", וכמובן השורה היפה והצנועה: "כל שיר מכיל אחד חלקי שישים מנשמתו". השיר אינו כל האדם, אלא שבריר ממנו. דווקא משום כך הוא יכול לשאת משהו מן האדם.

השפה השירית פשוטה בדרך כלל, אך לא פשטנית – זו היא אחת התכונות המרכזיות  בשירתו של קמחי בכלל, מכיוון שהוא אינו מנסה להסתיר את האדם שמאחורי השירה.  להפך: הוא מכניס אל השירים גוף מזדקן, ראייה, הליכה, זוגיות, ילדים, אם, חברים ומשוררים, קפה, ים, ירושלים,  ובתוך הדברים היומיומיים האלה נוצרת בהדרגה תמונה של אדם הנע ממקום למקום, אבל גם נע בין גרסאות של עצמו.

השירים עצמם מאפשרים לומר משהו הרבה יותר מדויק על נפשו של אביחי: היא אינה מוכרזת בהם אלא נבנית מתוך הפרטים (אם שמחלקת כמה לירות ועושה מהן "פלאים"; אדם שמתקשה להיפרד; זוג המזדקן יחד; האב המבקש מבתו שתבוא וכו').

ההליכה: בין פרידה לגעגוע  

קמחי בונה בספרו ביוגרפיה פואטית, באמצעות תנועה במרחב, המתחילה בעבר הירושלמי ומגיעה בהווה למישור החוף, לעיר "אור עקיבא" ששמה – על שם רבי עקיבא, שאישיותו (וקנאותו) מאפיינת היום את העיר ירושלים שקמחי עזב. אף ששם העיר אינו מעיד על אופייה, שהוא חילוני וסובלני יש אירוניה בכך שזו העיר בה קמחי בחר לגור, כמו אין ביכולתו להתרחק לגמרי מהתרבות השלטת כיון בעיר מוצאו. דומה שהמשורר ער לכך, כשהוא כותב בשיר "רחל": "רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹקֵד אֶת/הָעִיר שֶׁקְּרוּיָה עַל שְׁמוֹ/בְּצֵאת כִּפּוּר".

אף שהספר עוסק בעיקר בעזיבת ירושלים, כמה משיריו מתארים את חייו בה, לבשרנו כי היא – כפי שהייתה פעם –  עדיין מצויה בנפשו ומשמשת מושא געגועים. בשיר "שופר" אין תיאור דתי במובן הפשוט, אלא זיכרון של קול. אדם יכול "לפרנס את חייו / ימים רבים / מתפילה אחת", תפילה שבה שמע תרועת שופר מחלון בית כנסת בירושלים, עדיין חרותה בזיכרונו ומהווה אבן יסוד בתרבותו. הקול ממשיך לחיות בו אחרי הרגע שבו נשמע מחלון בית הכנסת – אך במשתמע המשורר לא נכנס לשמוע אותו בתוך בית הכנסת, אבל די בשמיעה החיצונית כדי להפוך אותה למרכיב רגשי פנימי. ואולי משום כך גם הים, שאליו עבר המשורר, אינו מחליף את ירושלים, אלא מצטרף אליה:

יֵשׁ וְאִישׁ אֶחָד

יְפַרְנֵס חַיָּיו

יָמִים רַבִּים

מִתְּפִלָּה אַחַת

בְּצֵאת יוֹם כִּפּוּר

בָּהּ שָׁמַע תְּרוּעַת שׁוֹפָר

מֵחַלּוֹן בֵּית כְּנֶסֶת בְּעִירוֹ יְרוּשָׁלַיִם

השיר הפותח, "התחלה", מכניס אותנו אל נקודת המוצא הזאת. המשורר יוצא מבניין בטון לבן, בן חמש קומות, שבו אחת עשרה משפחות, אל רחוב קטן בשכונת קטמון הישנה בירושלים, ליד מנזר עתיק המוקף חורשה. זוהי תמונה קונקרטית מאוד, כמעט תיעודית, אבל היא מסתיימת במשפט "לא היה שיעור לדמיון".  דווקא הפרט המציאותי, המקומי, הוא שמוליד את הדמיון. המקום אינו תפאורה לשיר; הוא אחד ממקורותיו. ומכאן מתחיל המסע: