– מאת דויד מנשה – 

 השיר "שום דבר" נפתח במילים אניגמטיות משהו, "שום דבר כבר לא יסתדר". לכאורה אמירה אישית הנוגעת לחייו הפרטיים של הכותב. אולם, המשורר, תות הרמס סאטורי, משגר רמז ראשון המפזר מעט את הערפל באמצעות הצירוף "כיתת יורים", שאינו שייך למציאות אישית. אם כך, מהם אותם "דברים" שאינם מסתדרים? המפתח לתשובה נמצא בשורה "אין לי שום צורך בסדר…" הכורך את האישי עם הכללי ומתרגם מחאה אישית למסר ניהיליסטי. השורות הבאות פורטות את המניעים: אכזבות במישור האישי ("…מתפילה מאהבה מאוחרת מתמהמהת שלא תבוא") שעשויה להיות אולי אכזבה של דור שלם, או קיבוץ גדול של אנשים מהמתחולל סביבם – או מן המצב שאליו הגיעה המדינה – אפשרות סבירה בהתחשב שהשיר רואה אור בגיליון זה של "נתיבים" המוקדש לנושא המחאה ושאותו הגדרנו בשם "לנוכח המצב"). הערכה זו מתחזקת באמירה של המשורר שהוא משוחרר מן האהבה שכבר "לא תבוא: "מארץ אחרת". במילים הללו מניח המשורר לפיתחו של הקורא חידה, מהי אותה "ארץ אחרת", האם מדובר בארץ ששינתה את טעמה – ולכן כפי שציין המשורר בשורות הקודמות, הוא משוחרר מן הרגש האוהב כלפיה, או האם יש כאן רצון מחוז כמיהה שמעולם לא היה ושהתפוגג כעת, או אפשר שהמשורר נואש מן האפשרות שימצא מרגוע ב"ארץ אחרת". בשורות האחרונות של השיר מפורטים מרכיביה של אותה התפכחות מאותה אהבה "מן הקצב הנכון / מהספקים מעוון / מן השנים ומשאן הראשונות / והאחרונות: מן העונות / מן השואלות: הרעות / והפחות רעות" – ומחזקים את ההבנה, כי מדובר במחאה אישית-פוליטית-רגשית, של היחיד ובאותה נשימה של ציבור שלם שנקעה נפשו "נוכח המצב".