בעולם השירה, מעט נושאים מצליחים ללכוד את הדרמה האנושית בעוצמה כה עמוקה כמו מלחמה ואהבה. כוחות מנוגדים אלה לכאורה – האחד הרסני והשני יצירתי – מנהלים דיאלוג מתמיד לאורך ההיסטוריה הספרותית. הניווט ביחסים המורכבים ביניהם בתקופות של שלווה ומהפכה כאחת מהווה אתגר עבור משוררים וסופרים, כמו גם עבור אמנים בתחומים אחרים.

דברי ימי האדם עשירים בסכסוכים, עימותים ומלחמות, ואלה, לדאבון הלב, ממשיכים לעצב את החיים גם בימינו. מנגד, המסורת השירית שלנו מזמינה אותנו להיות עדים הן ליכולת ההרס של האנושות והן לדחף המתמשך שלה לקשר, אכפתיות ואהבה.

האתגר של המשורר אינו בבחירה בין נושאים אלה אלא בשמירה על המתח היצירתי: הכרה באופן שבו אלימות מפריעה לאינטימיות תוך זיהוי אופן פריחתה המתמדת של האהבה, אפילו בנופים הרוסים. כאשר פורצת מלחמה, ניצבים משוררים בפני שאלת יסוד: האם שיריהם צריכים להדהד את תופי הקרב או ללחוש את האמיתות הנצחיות של האהבה? תשובתה של לאה גולדברג, ניתנה בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה: "לא רק שמותר למשורר לכתוב שירי אהבה בזמן מלחמה, אלא זה הכרחי, משום שגם בזמן מלחמה, ערך האהבה גדול מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר, – את המוות ולא את הרצח" (שם). עמדה זו משקפת תפיסה אתית לפיה השירה חייבת לשמר את הערכים האנושיים היסודיים דווקא כשהם ניצבים בפני האיום הגדול ביותר.

המתח השירי בין מלחמה ואהבה מתבטא לעיתים קרובות בהנגדות מפתיעות. אחד הדימויים המפורסמים ביותר של יהודה עמיחי משלב את עולמות המלחמה והאהבה באופן חד: "האהבה צריכה להיות חזקה כמו טנק ובאותה עת גם רגישה כמו ציפור", כפי שהמשורר רוני סומק ציטט מתוך שיחה איתו. ביצירתו של עמיחי, דימויי שדה הקרב משתלבים ברגעים אינטימיים ויוצרים מארג שבו חיבה אישית מתקיימת לצד טראומה קולקטיבית. שזירה זו מרמזת שלא ניתן להבין באופן מלא אף אחת מהחוויות בפני עצמה אלא שכל אחת מאירה את קווי המתאר והעומקים של האחרת.

בגיליון זה של "נתיבים", ביקשנו אף אנו לאתגר את הכותבים עם המתח שבין שני קטבים כה דומיננטיים ביסוד נפשו של האדם: הברוטלי למול העדין והנשגב. קיבלנו יצירות רבות וטובות ולשמחתנו בהן של כותבים חדשים. מתוך השפע הזה בחרנו לפרסם יצירות העומדות ככל האפשר, בדרישות שפירטנו בקול הקורא.

 כמו כן, רואים כאן אור מספר מאמרים, בהם "עזה כמוות מלחמה", מאת מיקי מילר, העוסק בספרו המונומנטלי של הסופר הרוסי הענק לב ניקולייביץ' טולסטוי, "מלחמה ושלום"; מאמרים מאת ד"ר דויד מנשה: ההשתקפות של מלחמה ואהבה בספרות העולמית; הדיאלקטיקה של מלחמה ואהבה בשירה הערבית; ההתמודדות של הקולנוע העולמי עם הסוגיה וכן האופן שבו מתמודדת השירה העברית עם מלחמות, בהן "חרבות ברזל". כמו כן, פרסמנו כאן שלוש רצנזיות מאת שמעון רוזנברג: על ספרה של אסתר שמיר, "פתקי מלחמה"; דמותה של פנלופה, כפי שהיא משתקפת בשיריה של טובה אסנת זלוטוגורסקי ורצנזיה על שיריהם של שלושה משוררים עזתים שנהרגו במלחמה.

רשימת המשוררים שיצירותיהם רואות כאן אור, הם (עפ"י סדר האלף-בית של שמות המשפחה): רחל בכר, אשר גל, גיורא גריפל, עידית גילאור, אבישי דדון-רווה, דידו (ש. דידובסקי), אפי הלפרין, ינאי וולף, מקס וטר, לאה זהבי, טובה אסנת זלוטוגורסקי,  גתית לביא-גבאי, תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי, דויד מנשה, יורם סלבסט, דן ספרי, דודו פלמה,לאה צבי דובז'ינסקי, פיני רבנו, תמר רבנו, יעל רן, רני רוזנטל ורונית בכר שחר. שירה מתורגמת: מערבית – שמעון רוזנברג, מסינית: עינת מרבך-בר. הגיליון כולל גם סיפורים מאת אריק לוי ולבנה מושון.