קנאה. מילה קצרה, רגש עז. לעיתים מוסתרת, לרוב מוכחשת, תמיד חיה. בגליון זה בחרנו להתבונן בקנאה לא רק כרגש מאיים, אלא כמפתח. כצוהר אל המורכב באדם, אל המאבק שלו באחר ובתוכו, אל הסדקים שמהם יכולים לפרוץ שיר, סיפור, צעקה או שתיקה.

קנאה איננה רגש "קטן" כפי שנהוג לעיתים לחשוב עליה. להפך: היא נוגעת באזורים העמוקים של העצמי, בערעור תחושת הערך, בצימאון לראות ולהיראות. היא יכולה להניע יצירה כמו אש שצורבת אך גם מחממת, יכולה לפרק אהבה או לעצב אותה מחדש, והיא מצויה כמעט בכל יחסים: בין אחים, בין מאהבים, בין יוצרים. גם בין חלקי הנפש עצמה.

פסיכולוגים מתארים את הקנאה כתגובה לאיום – ממשי או מדומיין – על הקשר או על הערך העצמי. ויניקוט, במובנים מסוימים, ראה בקינאה רגש חיוני שמעיד על קשר חי. לא קנאה קרה ומחושבת, אלא כזו הנובעת מאהבה, מן הרצון העמוק להיות חשוב, בלתי ניתן להחלפה. קתי קרות', חוקרת טראומה וספרות, מצביעה על הדרכים בהן רגש כמו קנאה משקף טראומה לא מעובדת: קנאה במה שיש לאחר יכולה להיות לעיתים תביעה אילמת על מה שלא היה לי – ולא יהיה.

ואצל יוצרים? הקנאה חיה היטב. קינאה בכותב אחר, ביופי של יצירה, ביטוי, רעיון  שאינם שלך, בקול שאינך מצליח למצוא בעצמך. אבל דווקא כאן, במקום של הקינאה, מתהווה לעיתים גם נקודת התמרה – המקום שבו הכותב בוחר ליצור-  ודרכה. הופך את החוסר – לביטוי. את הריק – לשיר.

גיליון זה מבקש לעסוק בקנאה באורח לא שיפוטי. בחירות העריכה לא נועדו לייצג "טוב ורע", או "נכון ולא נכון", אלא לשרטט קשת של קולות, לעיתים חורקים ולעיתים מהדהדים זה את זה. בחרנו לכלול כתיבה שמתמודדת עם הקנאה בגילוי לב, אבל גם כתיבה ששומרת עליה במרומז, שמלטפת את קצה.

ישנם טקסטים בגיליון הזה שאינם עוסקים ישירות בקנאה, אך מבט נוסף מגלה שהיא חבויה בהם: קנאה במי שיכול לשכוח, קנאה במי שמעז לרצות, קנאה במי שאין לו צורך בקינאה ואף קנאה ב"עצמי" – במי שיכולת להיות או היית, אך חדלת מלהיות. קנאה רוחנית ומטאפיזית, קנאה בנשאף ושאינו ניתן להשגה. כך קנאה ביקום כולו, שמיטיב לבטאה, אולי באופן העמוק ביותר והנרמז ביותר – ולא רק בגיליון זה,  המשורר שגיא אלנקווה. זוהי קנאה מעודנת, כמעט פילוסופית, שמזמינה אותנו להרהר על מושגים כמו תשוקה, אובדן, גבול, ואולי גם חמלה.

לא קל לקרוא קנאה. לא קל לכתוב אותה. לפעמים, גם לא קל לערוך אותה. אבל במובן העמוק ביותר – זו אחת