דבר העורכים,

הזדמנות שנייה היא אחת האפשרויות העמוקות והמורכבות שמציע הקיום האנושי. היא נולדת מתוך שבר, טעות, אובדן או החמצה, ומבקשת לפתוח מחדש את מה שנדמה היה חתום וסופי.

בגיליון זה הזמנו יוצרות ויוצרים להשתתף במסע זה, ולהביא אל הדף את הרגעים שבהם החיים עצמם, או המבט עליהם, קיבלו הזדמנות נוספת. במובן זה הגיליון הנוכחי הוא ביטוי של רגעים שבהם משהו שנדמה היה  אבוד, שב ונפתח. היצירות שפרסמנו אינן חוששות להישיר מבט אל הכאב שקדם לתיקון, אך גם מעזות לדמיין אפשרות אחרת.

העיון ביצירות שבגיליון זה מלמד כי אין מדובר בסוגיה פשוטה: הזדמנות שנייה אינה מחיקה של העבר ואף לא התחלה במנותק ממנו, אלא תנועה עדינה, לעיתים כמעט בלתי נראית, של שיבה – אל עצמנו, אל אחרים, אל העולם – מתוך תודעה הנושאת את סימני הזמן ואינה יכולה להתנער מהם.

לצד זאת, עולה מן הגיליון גם ספק עמוק: האם אכן קיימת אפשרות כזו? יש קולות הכופרים בעצם המושג, הטוענים כי אין “דף חדש”, כי כל התחלה נטועה באותה קרקע עצמה, רוויה בזיכרון שאינו נמחק. במובן זה, אין הזדמנות שנייה – אלא רק המשך, לעיתים כואב, של מה שכבר היה.

עם זאת, דווקא מתוך שלילה זו נחשפת אפשרות אחרת, מצומצמת ורדיקלית: הזדמנות שנייה כשריד. לא כהתחלה שלמה, אלא כאחיזה מחודשת ומינימלית בקיום עצמו. רגע שבו אדם מצליח, חרף קריסת הגוף או הנפש, לאחוז ב“טיפת עצמאות קטנה” ולומר – לא בלי פליאה – שהוא עדיין חי. כאן ההזדמנות אינה תיקון, אלא עצם ההישארות.

אלא שגם אפשרות זו אינה מובנת מאליה. ישנם מצבים שבהם הקיום עצמו מגיע אל גבולו – הגוף מתכלה, הקול נדם, והאפשרות לשוב, לבחור, או לתקן – חדלה. השירה מכירה גם את המקום הזה: את הרגע שבו לא נותר מיתר להימתח עליו, שבו החיים עצמם אינם ניתנים עוד להשבה. במרחב זה, אין הזדמנות שנייה לא מפני שנדחתה, אלא מפני שאינה אפשרית עוד. הכיליון והמוות אינם מציעים התחלה מחודשת, אלא מציבים גבול חד, שותק, בפני כל ניסיון כזה.

בין שלושת הקטבים הללו – שלילה, שארית, וסוף – נעים רבים מן השירים בגיליון. במרחב הבין־אישי, הזדמנות שנייה עשויה להופיע כנאמנות עיקשת החוזרת גם לאחר פגיעה, או כניסיון לאחות קרעים מתוך ידיעה שהעבר לא יימחק. אך גם כאן אין מדובר בחזרה לנקודת האפס, אלא ביצירת קשר חדש הנושא עמו את זיכרון השבר.

במישורים רחבים יותר, הזדמנות שנייה נבחנת גם כעניין חברתי והיסטורי. האם חברה יכולה לתקן את פצעיה, או שמא היא נידונה לשוב ולשאתם? האם התקווה היא כוח מחייה, או שלעיתים היא עצמה אשליה שיש להתפכח ממנה? היצירות בגיליון אינן מציעות תשובה אחת, אלא פורשות את המתח שבין כמיהה לתיקון לבין פיכחון מפוכח באשר לגבולותיו.

לבסוף, הספרות עצמה נבחנת כאן מחדש. הכתיבה מופיעה לא פעם ככלי פגום, מוגבל, כמעט מגוחך – ובכל זאת, כזה שממשיכים לנשוף בו. מתוך רצפים של כישלון, מבוכה וספק, נולדת האפשרות להמשיך לכתוב. במובן זה, עצם פעולת הכתיבה היא אולי ההזדמנות השנייה העיקשת ביותר – לא כהבטחה להצלחה, אלא כהתמדה למרות הידיעה על גבולותיה.

הזדמנות השנייה, איפוא, אינה מובנת מאליה. לעיתים היא אף מוטלת בספק, או נשללת.  היצירות שבגיליון זה אינן מבקשות להציע נחמה קלה או התחלה נקייה, אלא להישיר מבט אל המקום שבו השבר. ההמשכיות והסוף כרוכים זה בזה. מתוך המתח הזה – בין אפשרות, שלילה וכיליון – נולדת תנועה אחרת: לא של התחלה מחדש, אלא של חיים הנמשכים כל עוד הם נמשכים, ולעיתים, למרות הכול, נפתחים שוב – ולו רק לרגע.

 בתחום השירה נכללו בגיליון זה, מתוך היקף גדול של יצירות שנשלחו למערכת "נתיבים", שיריהם של: ורדה אליעזר; שירי ארד איבצן; רביד יערה בנקין; עומר ברקמן; רחל בכר; אשר גל; לאה צבי דובז'ינסקי;  ליאת הלפרין וספי; תות הרמס