בחלום באה אלי אמי ישבנו מחוץ לאיזה מוסך ודיברנו. אני מצטער אמא שלא הייתי כאן כאשר הלכת אמרתי. אל תדבר שטויות, היא ענתה, לא הלכתי לשום מקום. מה אתה חושב שאני עושה כאן. היא חייכה ואני צחקתי. לא השתנית, אמרתי. אנשים לא משתנים אמרה והסתכלה עלי במבט בוחן אולי כדי לבדוק אם המימרה הישנה עובדת גם עלי, למה אתה לא אוכל? שאלה, אתה נראה רזה וחיוור, אתה מזניח את עצמך. אני לא, עניתי, אני מתאמן הרבה, שוחה שלש פעמים בשבוע ומרים משקולות ומחליק על הקרח בסופי שבוע. את יודעת, החלקה על הקרח נראית קלה וזורמת אבל היא דורשת ריכוז והרבה מאמץ. אני יודעת, אמרה. איך את יודעת? שאלתי. נולדתי בפולין, שכחת? כשהייתי ילדה היינו יוצאים בחורף להחליק על הנהר הקפוא, אני וכל האחים והאחיות שלי, הרי היינו ילדים של גביר ולכולנו היה ציוד החלקה וכולנו היינו מחליקים מעולים, אבל הכי טובה היתה פייצ׳ה, היא ידעה לצייר שמיניות על הקרח בהחלקה על רגל אחת, וכמה שהיא היתה יפה, כל הגברים בעיר הסתכלו עליה.

הזכרון של אחותה שלחמה בנאצים, שרדה את זוועות השואה ונרצחה אחרי השחרור על ידי הפולני שהשתלט על רכושם של הוריה כנראה הטריד אותה שכן היא השתתקה פתאום ודוק של ערפל כיסה את עיניה. אני מצטער, אמרתי והיא הרימה את מבטה וחייכה שוב. מדוע אתה מצטער? כאן הכל בסדר, אני עם פייצ׳ה ועם ההורים שלי וכל שאר האחים והאחיות. היכן הם? שאלתי. כאן, היא הרימה את ידה ופרשה אותה בתנועה איטית ורחבה אל עבר האופק. אני לא רואה דבר, אמרתי. אתה לא יכול, ענתה, הם הגיעו לכאן לפני שבאת לעולם, אבל הם מתבוננים בך.

שתקנו. ומה זה? שאלה והצביעה אל האופנוע שחנה בתוך המוסך. זה האופנוע של החלומות, עניתי, ובאמת האופנוע היה צבוע בצבעים של חלום, אדום וירוק וצהוב בוהקים, כמו בסרט של אקירו קורוסאווה. זה לא האופנוע שריסק אותך? שאלה. כן עניתי אבל כאן הוא עוד לפני התאונה בואי אני אראה לך. קמתי ופסעתי אל תוך המוסך.

לצד האופנוע היה מיכל דלק אדום, התכופפתי והרמתי אותו ומילאתי את המיכל. כשסיימתי התיישבתי ואחזתי בכידון. אויר הלילה הסתחרר וערבל כוכבים רחוקים. בעלטה ששררה סביב יכלתי לשמוע קול נשימות קצוב ורך וחשתי מוקף בעשרות זוגות עיניים המתבוננות בי.

הנה אני עף, אמרתי לה והבטתי לכוונה. אבל היא כבר לא היתה שם.

–
(מתוך ״התחלה של סיפור״, בכתובים.