אני לא הורג בני דודים / אילן שיינפלד
נשיא ארצות הברית לשעבר החליט לבדר את אורחיו במשחק. הוא שלח ציידי אדם, שלכדו אותי ואת בן דודי, כלאו אותנו באחד מארמונותיו, הפשיטו אותנו ועשו לנו חוקן. החוקן לא היה חוקן תִּקני שקונים בבית מרקחת. זו הייתה שלפוחית שקופה, חצי חדירה, מתנועעת, מדוזה ענקית שהצמידו לבטן שלי, ותנועותיה גרמו לי להתרוקנות לא-רצונית.
אחרי שניקו אותי בשאט-נפש ממה שנפלט מגופי, תלו על גווי צלב עץ גדול, שנדמָה לרובה-קֶשׁת. אך לא חיצים נורו ממנו אלא צלצלים וקרסים, שהיו מחוברים אליו בחבלים. לפי חוקי המשחק, הסבירו לי, בן דודי ואני נרחף באוויר בחלל האולם שאורחי הנשיא יסבו בו לארוחת מלכים. יהיה עלינו לתמרן באוויר ולירות איש ברעהו קרסים וצלצלים למרכז הבטן, לטבור, למקום שמצויה בו ההָארָה, הצ'קרה הרגשית, ולפלח איש את רעהו בצלצלים. מי שמנצח הוא מי שמצליח להמית את בן דודו ולהישאר בחיים.
לא רציתי להשתתף במשחק הזה. אני לא הורג בני דודים, ולא רוצה שבן דודי יהרוג אותי. אז ברחתי מן הארמון כול עוד רוחי בי אל בית ילדותי. הוריי יָשנו בו עם אחיי הצעירים. הערתי אותם בבהילות משנתם וסיפרתי להם שנלכדתי במשחק אכזרי, אך הם היו אדישים למשמע סיפורי, או לא ידעו איך להתמודד עמו.
בראותי כן מיהרתי משם לרחוב חומה ומגדל 2 בדרום תל אביב, שם עמד פעם בית 'על המשמר', העיתון שעבדתי בו במשך שנים, ובו עברו עלי שנות בחרותי. אבל הבניין כבר לא היה שם. במקום שהיה בו בעבר עמד כעת קיוסק פינתי קטן ועזוב, שתוכו חרֵב ומדפיו ריקים.
להפתעתי בכל זאת ישב בו מישהו, גבר שחור שער, שעיניו כהות ולסתותיו חזקות. הוא היה רכון בגוו השרירי על מצלמת פילם ישנה, מנסה לתַפעל אותה בחלל הקטן, המאובק. אולי בא לשם לצלם אווירת חורבן, שיירים של תקופה קודמת, שרידים.
לפתע זיהיתי: זהו מ. צלם עיתונות ותיק שהתחיל את עבודתו בעיתון שלנו.
"אילן, מה אתה עושה כאן?" הרים מ. את ראשו מן המצלמה.
"נלכדתי במשחק הישרדות אכזרי. ברחתי משם כדי להזעיק עזרה. אני צריך שתודיע לכל החבר'ה מ'על המשמר', שיעשו הכול כדי להציל אותי."
"בטח," השיב לי, והשפיל את ריסיו השחורים.
ברגע זה ידעתי שלא יודיע לאיש דבר. הוא עסוק בשלו, ואין לי מה לסמוך על הבטחתו.
מיהרתי משם לחפש עזרה במקומות אחרים, בתחנות מאוחרות יותר בחיי. אבל לא הספקתי להרחיק משם עד לכאן, לתובל, לישוב הקהילתי שאני גר בו כעת עם בניי. לו רק הייתי מגיע עד הנה, חברי היישוב היו מחלצים אותי מידי הנשיא.
אנשי הנשיא, קבוצה של ציידי אדם, עקבו אחרי ברכב שטח שחור, כהה חלונות. הייתי בדרכי ברגל מן המקום שעמד בו פעם בית 'על המשמר' לדירת דמי המפתח בנווה צדק, שגרתי בה שלושים וארבע שנים – וכול השכנים שם הכירו אותי, חיבבוני וודאי שהיו עוזרים לי להימלט מצרה. ברגע שזיהו אותי עצרו אנשי הנשיא את רכבם וקפצו עלי באמצע הכביש. הם עיקמו את ידיי מאחורי גווי, אזקו אותי, לפתו בצווארי והשליכו אותי לרכבם.
(המשך)
בינתיים הנשיא חזר ממסעות הציד שלו עם אורחיו, יגעים, רעבים ומשולהבים. כול היום צדו בעלי חיים וכעת רצו לסעוד מבשרם. הם נכנסו לאולם ההסבה, ששולחנות ארוכים חיכו להם בו, ערוכים ברוב יופי, ועליהם מעדנים. ערמות של סטֵיקים, שיפודי בשר וגם יונים ופָּסיונים ממולאים.
המשחק עמד להתחיל. אנשי הנשיא דחקו בי אל חדר הכליאה מאחורי אולם האירועים וחגרו אלי מחדש את רובה הצלצלים והקרסים.
"עכשיו עוף באוויר!" פקד עלי ראש החולייה, גבר כהה עור שפניו מצולקים.
"זה נגד כוח המשיכה," השבתי לו, "ואני כבד מדי בשביל זה."
"דבר לא נגד כוח המשיכה!" נבח עלי, בעט בי – והדף אותי כלפי מעלה.
לתדהמתי אכן נסקתי אל האוויר.
התחלתי עף בחלל האולם, מעל ראשי הנוכחים.
מצדו האחר שחררו את בן דודי. כמוני אף הוא היה עירום כליל, צנום כמו בימות הילדות שלנו, וחגור ברובה צלצלים וקרסים.
עפנו ורדפנו איש את רעהו, יורים זה בזה צלצלים וקרסים. הצלצלים נִתזו בשריקה מצדו האחד לצדו האחר של האולם, והקרסים עפו בתנועה סיבובית ואִוְשׁוּ באוויר, מחוללים בו סלסולים מרהיבים.
ראשי הנוכחים טסו הנה והנה, מנסים לעקוב אחר מעופנו והקרב בינינו. קרב הישרדות, קרב על עצם החיים.
בן דודי הצליח לקלוע לי צלצל בטבור. זה פלח אותי בכאב. אבל שרירי הבטן שלי היו ועודם חזקים. התגברתי על הכאב, המשכתי להיאבק בו מרחוק ויריתי לכיוונו קרסים. הם נתפסו בבשרו וקרעו ממנו חתיכות. הוא, וגם אני, התחלנו מדממים על מזונם ועל בגדיהם של הנוכחים. אבל המסובים לא שמו לבם לדבר מפני שהיו כול כך מרוכזים במתרחש – בקרב הדמים המתחולל מעל ראשיהם בניצוחו ובהפקתו של הנשיא הכי בּוּר, אכזר וגס רוח של ארצות הברית.
חלום, 25.12.23
הגיליונות הקודמים של "נתיבים"
(כדי לעיין בגיליונות אלה או בכל אחד גיליון אחר יש להקליק על "ארכיון" בתפריט הראשי)
