שמי רונית. גדלתי בישראל בתקופה שבה ילדים ונוער המעיטו בקריאת ספרים. אני לעומת זאת "בלעתי" ספרים, במיוחד סיפרי מדע בדיוני. יכולתי ביומיים לסיים ספר שכתב אסימוב או ברדבורי. כיום הם סופרים לא כל כך מוכרים. אולי אני מגזימה קצת.

הייתי ילדה תמימה ולא מודרנית. כל יום כתבתי ביומני את מחשבותיי ורגשותיי ואחר כך החבאתי אותו.

האמנתי לכל דבר ששמעתי. ובתקשורת דיברו מבוקר עד ערב על כך שאנחנו מדינה חזקה, מוסרית עם אזרחים חכמים. לימים כשבגרתי וביקרתי לא מעט מדינות בעולם, הבנתי שברוב המדינות אומרים לאזרחים אותו הדבר 'אנחנו הכי, הכי, הכי…בעולם'.

כולם סביבי אמרו שתמימותי תסתיים במהרה אבל היא לא הסתיימה. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון התבונן בעיני הגדולות והתמימות אחד הנערים והתאהב בי. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה מגוחכת. שפתי ושפתיו לא נפגשו, הן גלשו על לחיו, רקתו ומצחו.

אני מאוד רגישה לריחות. לעיתים אני מריחה ריחות שאף אחד אחר בסביבתי איננו מריח. אולי אלו פרומונים אותם אני מריחה ולא ריחות. הפרומונים שלו משכו אותי כמו פרפר לצוף. כל יום יצאנו מבית הספר יחד אוחזים ידיים. חיכיתי בהתרגשות לרגע הזה בו נצא מבית-הספר ונאחז זו בידו של זה.

הפסקתי לקרוא ספרים. היה בי אי שקט וחיכיתי לריגושים האלה, לנגיעות האלה. ביומן לא כתבתי על כך. הפחידה אותי המחשבה שהורי או אחותי עלולים לקרוא זאת. הרומן הזה הסתיים בקיץ בחופש הגדול. ראיתי אותו עם נערה אחרת. באותו רגע הסתובבתי ורצתי הביתה. הרגשתי כאילו רציתי לברוח מעצמי. לא יכולתי לתאר את רגשותיי אפילו לעצמי. רק כעבור שנה הבנתי שזאת הייתה אהבה ראשונה, אהבת נעורים. אחריה באה קנאה לא רגילה. אחריה בשנות לימודי בתיכון היו לי עוד חברים אך לא הייתה אהבה אמיתית. רק אחרי השירות הצבאי והטיול להודו הגיע הדבר האמיתי.

2.

המפגש בינינו היה בפאב. דבר שיגרתי באותם ימים בקרב צעירים. אני הייתי עם חברה שלי ובהתלהבות רבה סיפרתי לה על הטיול שלי בהודו. שני בחורים ישבו ליד השולחן הקרוב אלינו ושתו בירה. חברתי ואני שתינו קוקטיילים אקזוטיים שהשתלבו היטב עם סיפורי החוויות בהודו. פתאום הסתובב אלי אחד מהבחורים ובפשטות וישירות אמר :" שמי אלון ואני אף פעם לא הייתי בהודו." ככה הכרנו.

הוא היה גבוה ממני בחצי ראש. בחור רזה, מרכיב משקפיים, עם זקן שחור אופנתי ושיער עבות שחור. הזכיר לי דמות של פרופסור צעיר או משורר בוהמי. למעשה הוא היה סטודנט לביולוגיה.

אחרי חצות יצאנו ארבעתנו מהפאב. " בואו נחליף מספרי טלפון" הציע אלון, "למקרה שיהיו לי עוד שאלות על הודו."

אני גיחכתי. "סיבה טובה. או שאני ארצה פתאום לדבר איתך על ביולוגיה."

הוצאנו טלפונים והקלדנו את המספרים. התחבקנו כמו חברים ותיקים ונפרדנו. לא הרחתי ריח מיוחד כשחיבקתי את אלון לפני הפרידה. אבל הפרומונים אמרו "כן".

לאחר יומיים נפגשנו אלון ואני. הפגישה הייתה בחוף הים בבוקר.

הוא הריח אותי ואמר "ריח הבושם שלך כל כך טוב!"

"כן. הוא מאוד אופנתי. עכשיו מפרסמים אותו בכל הערוצים".

"ואת מאמינה לפרסומות?"

"למה לא?"

"ואת מאמינה לפוליטיקאים?"

"כן. הם מבטיחים דברים טובים."

"את יודעת מה? אני לא אקרא לך רונית. אני אקרא לך ילדה שטופת מוח."

"למה? חשבתי שאני די עצמאית ולא תלויה באף אחד."

"כבר מהשנה הראשונה שלי באוניברסיטה אני לומד מדעים נוירו ביולוגים, כולל ביוכימיה ופיזיולוגיה של המוח. את יודעת שקיימת אסימטריה במוח? אומרים שהחלק הימני במוח אחראי על הרגשות והאינטואיציה ואילו החלק השמאלי אחראי על ההיגיון. אני מתעניין בהיפנוזה. יש אנשים שרגישים להיפנוזה אבל חלק גדול מהאנשים לא רגישים".

הקשבתי לדבריו של אלון בפה פעור. אמנם שמעתי וידעתי על כך באופן שטחי אבל לא העמקתי ולא הרהרתי בנושא.

רק עניתי לו "ואני עדיין לא החלטתי מה ללמוד ואיפה ללמוד."

אלון לא הגיב להערה שלי והמשיך: "בספרות אין משהו קונקרטי על התופעה של רגישות להיפנוזה. ומהיפנוזה עברתי ליכולת שכנוע של המון שידועה בשם "שטיפת מוח".

התבוננתי בים בגלים המתנפצים אל החוף. בעיני ים יכול ללחוש, יכול לדבר, יכול לנאום. היום הים דיבר. מקול אוושת הגלים ומקולו של אלון הרגשתי פיזית בגופי את המילים "שטיפת מוח".

"מעידן פרויד שוטפים מוחות של אנשים וכיום הגיעו לשיא ביכולת השימוש בשטיפת מוח. משתמשים בה בפוליטיקה ובפרסומות".

אחרי הפסקה קצרצרה אלון המשיך "רונית, אני מצאתי בדם של בני אדם חומר שאחראי על שטיפת מוח, על היפנוזה המונית ולהתנהגות המונים. בקרב תשעים אחוז באוכלוסייה הדתית אורתודוקסית מצאתי את החומר הזה ורק בקרב חמישה אחוז של המדענים".

"וואוו וואוו !!!" קראתי בהתרגשות.

"בואי השנה ללמוד בחוג לביולוגיה. אשמח אם תצטרפי למדע."

כך במקום פגישה רומנטית אלון שטף לי את המוח ומאותו יום נדלקתי על הרעיון הזה.