חלום רוסי / רונית בכר שחר
בקצהו של השביל המפותל, שמשני צידיו צמח לו יער סבוך עד מאד, עמד הבית.
לקרוא לו בית תהיה זו קלות ראש נוראית מצידי שכן גודלו של ה'בית' היה כשל אכסניית פאר או אפילו ארמון מלוכה של ממש.
היו לו אולי מאה חדרים לארמון הבית הזה (קשה היה לי לספור) ומקצה אחד של חדריו עד לקצה השני נראתה צורתו בכלל כשל אוניית פאר ענקית שעל קירותיה החיצוניים תלויות מרפסות ארוכות ולהן מעקים מסולסלים מברזל כסוף.
כל אחד מחדריו היה צבוע בצבעים שונים מהאחר, כשרק קירותיו החיצוניים של המבנה העצום הזה צבועים היו כולם בצבע לבן שנראה היה כאילו חוּדש לפני ימים ספורים בלבד.
מסביב ל'בית' ובמבואה שלו צמח לו גן בוטני עתיר צמחים שיובאו מסין הרחוקה וארצות אחרות, גם הן לא קרובות. בכל רחבי הגן היו זרועות מזרקות חרס לבן ראשיהן ראשי ציפורים וממקורן ניגר שוקולד מריר שיובא משוויץ.
מקלחותיו של הבית היו מרווחות וקירותיהם מצופים בשיש יקר שיובא מהררי אררט.
כל ברזי המקלחות והאמבטיות היו מוזהבים כולם והידיות היו עשויות משנהב שיני פילים שניצודו במיוחד עבור נשותיו של הבית.
על המיטות וספות הבית היו שרועות נשים יפות רזות מלאות גבוהות ונמוכות כולן בבגדים ססגוניים ושיערן עשוי היטב בכל מיני תסרוקות מעוגלות שהיו תפוסות חזק בסיכות קטנטנות שהוסתרו היטב ולמרביתן השתלשלה קווצת שיער מסולסלת היטב במין רישול אופנתי מן המצח היישר אל מעל עצמות לחייהן שהיו גבוהות ומשוחות בסומק קל.
סדיני סאטן ירוקים ובוהקים היו מתוחים על המיטות ומעליהם היו תלויות כילות סגולות שאניצי זהב תואמים מחוברים אליהן בתפר עדין.
מְאַת כלבי הרוח הלבנים של דיירי הבית שכבו כולם על השטיחים הקווקזיים שלמרגלות המיטות ובצמוד להדומים ורק בחדר האחרון היה כלב רוח שונה וצבעו שחור.
כמה גברים עמדו באכסדרת הבית כשהם מחזיקים כוסות שמפניה בידיהם וניהלו שיחה שמשולבים בה פרצי צחוק וגרגורי הנאה.
על פי שפתם יכולתי לנחש שהם רוסים.
בגדיהם הבהיקו מלובן צח ונראים היו לי כמו מדי מלחים שזה הרגע ירדו אל החוף אלא שלא.
מלצרים עברו כל הזמן בין החדרים כשהם נושאים מגשים עמוסי מעדנים ובעיקר מאכלי דגים כמו הרינג כבוש, דגי מטיאס, קוויאר אדום ושחור ואלתית.
החסון ביותר מבין הגברים עמד ברגליים פשוקות בחדר המסובין הראשי ושיחק בכדור עם אישה יפה שאולי פעם הייתה שלו באופן כל שהוא, כשהוא משליך אליה שוב ושוב את הכדור הקטן כדי שתתפוס.
שמלתה לבנה הייתה גם היא ופס כחול כהה עטף את שוליה והיא התנופפה קלות בכל פעם כשהתרוממה לתפוס בכדור.
האישה חבשה כובע רשת ענק.
(המשך)
באחת הפעמים בעת שהשליך אליה את הכדור בעוצמה רבה מן הרגיל שמעתי אותה צוחקת צחוק גדול וראיתי איך צבע שמלתה משתנה כהרף עין לורוד פוקסיה מרהיב ביופיו.
אחד הגברים האחרים ניגש לעברה וחיבק אותה מאחור, תוך כדי שהוא מרים אותה גבוה אל על עד כדי כך שחצאיתה התרוממה לגמרי תוך שהיא מגלה את ערוותה השעירה לעיני כל.
למראה מבושיה החשופים צחקה האישה צחוק גדול עוד יותר, בומבסטי כל כך, ענק כזה שהעיף את כובעה מעל לראשה ונראה היה שגרם גם לכך שכל מאווררי התקרה מעץ הבמבוק שהיו מותקנים בחדרים החלו להסתובב בלי הפסקה .
יצאתי אל חצר הבית בשמלת התחרה הסגלגלה שלי לשבת בגינה.
הייתה זו שעת בין ערביים ולא חשבתי שאראה אותך שם יושבת על ספסל בין ערוגות הצמחים הגבוהות ומחכה שאבוא.
שאלתי בתדהמה מה את עושה כאן ? ואיך זה שפתאום נכנסת אל החלום שלי ומי בכלל אישר לך?…
הרי היה זה ברור שאינך מוזמנת, אבל את שהופעת לפתע משום מקום ניסית לפתוח איתי בשיחה בלי הנד עפעף כאילו ברור לך מלכתחילה ששכחתי הכול.
את המילים הקשות שאמרת אז, את הטחת ההאשמות, הביקורת, את כך שסברת שאהיה כל הזמן מסתור לשקרייך הקטנים, להסתרות שלך ממנו, הסברייך המעייפים על למה מזה שנים הוא לא שוכב איתך שליווית אותם בתיאוריות שרק הספרים מכירים והחיים לא.
את העובדה העצובה שרצית שאאמין במה שנראה לי שאינך מאמינה בו בעצמך ובעיקר את הנטישה שלך תמיד ברגעים הכי קשים שלי.
יכולתי לומר לך אין ספור מילים, יכולתי גם לכתוב אותן באריכות מרבית, לתאר לך מה הם בעיני יחסים, במשפטים ארוכים או באמרות קצרצרות שהיו נכתבות על דפי ההיסטוריה,יכולתי לספר לך גם כמה דברים על אהבה.
לחילופין לקחתי אותך החוצה כשאני מחזיקה במרפקך והוצאתי אותך אל מעבר לקו האדום שהיה מסומן במרקר עבה לאורך קצות חלומי.
אמרתי לך לא לשוב ושאת ואני הגענו לקצה הדרך.
כשהתעוררתי ראיתי שהרהבת עוז בנפשך לבקש ממני חברות בפייס בוק.
פעם אהבנו את אותם המקומות.
הגיליונות הקודמים של "נתיבים"
(כדי לעיין בגיליונות אלה או בכל אחד גיליון אחר יש להקליק על "ארכיון" בתפריט הראשי)
