תפרחת של סביונים
הֵם אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ אוֹר יוֹם, אֲנִי אוֹמֶרֶת חֹשֶׁךְ. אֲנִי מַחְזִיקָה מַצְפֵּן שֶׁיְּכַוֵּן אוֹתִי לְפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית לַעֲגֹן בַּפָּסוּק 'וַיְהִי אוֹר'. שָׁם נוֹלְדָה הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּי. אֵין לִי יַבָּשָׁה לִנְחוֹת עָלֶיהָ. הַכְּנָפַיִם שֶׁלִּי מְבַהֲלוֹת מַיִם מֵהַיָּם הַתִּיכוֹן לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ. 'חֲרָטַת פְּרוֹמֵתֵאוּס: מִמַּתַּת הָאֵשׁ לַהַצָּתָה הַגְּלוֹבָּלִית', אֲנִי קוֹרֵאת בְּ'הָאָרֶץ' עַל שֶׁכָּתַב הַפִילוֹסוֹף. הָאֱנוֹשׁוּת חַיֶּבֶת לִנְצֹר אֶת הָאֵשׁ. אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת זֶה בַּכְּנָפַיִם שֶׁלִּי. נוֹצָה אַחַת לֹא שַׁיֶּכֶת לִי, הִיא נִפְרְעָה מֵאִמִּי הַפְּצוּעָה. אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת הֶסְתֵּר הַיָּרֵחַ הָיִיתִי בַּמִּסְדְּרוֹן שֶׁמּוֹבִיל לְאַפְרִיקָה. לְמַטָּה הָיוּ פְּלִיטִים. נִדְמֶה שֶׁהָרְכוּשׁ הַיָּחִיד שֶׁהֵם סָחֲבוּ עַל גַּבָּם זֶה הָיָה הַמִּשְׁפָּט, 'אֲנִי לֹא מַאֲמִין', אֲנִי לֹא מַאֲמִין'. הֵם עוֹד הָלְכוּ בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ. מִתַּחְתָּם הָיְתָה אֲדָמָה וַאֲנָשִׁים שְׁכוּבִים. מִתַּחְתָּם הַמְּאַגְּמָהּ הָרוֹתַחַת שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ. בְּשֵׁם עוֹנַת הַנְּדִידָה אֲנִי מְסַפֶּרֶת לָכֶם אֶת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי; יַלְדָּה בַּת שְׁמוֹנֶה נוֹשֶׁפֶת תִּפְרַחַת שֶׁל סַבְיוֹנִים בִּקְנֵה הָרוֹבֶה. אֲנִי מַכִּירָה אוֹתָהּ. גַּם אַתֶּם. הִיא מַבִּיטָה חָזָק אֶל בְּאֵרוֹת עֵינֵיכֶם. הִיא לֹא מַרְפָּה. אַתֶּם יוֹדְעִים, יֶשְׁנָן תֶּרְמִיקוֹת שֶׁמַּעֲלוֹת אוֹתִי גָּבוֹהַּ כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁמֶטֶת. לַתּרְמִיקוֹת הָאֵלֶּה יֵשׁ שֵׁם. אֲנַחְנוּ.
שירה של צילה הוא שיר חברתי-פוליטי. הוא אנטי מלחמתי ובאותו זמן אפשר לראות בו גם שיר אקולוגי (קרי: שייך לז'אנר שירי האקופואטיקה).
שיר טוב הוא זה שאינו דידקטי, לא מנסה להיות חיקוי בסגנון פואטי למאמר דוקומנטרי. הוא לא צריך להטיף – וכיצד ישכנע? הבחירה בחלום פותרת דילמה אפשרית. וכך השיר מתרחק כברת דרך מסוימת מן הריאליזם, מאפשר מעבר וקפיצות מתחום לתחום, ממקום למקום, ומזמן אחד לזמן אחר, ואף לשוב, כמו בחלום אמיתי.
בשיר זה יש מכל וכל. מן המקרא – ראשית הבריאה בספר בראשית, בטרם נבראה האדמה, כדי לתאר תחושת ניתוק מהקרקע, ומן המיתולוגיה ה"מתחרה" – זו היוונית, ממנה נלקח האל הנענש על שום מתת האש, שהציתה הן את אש המלחמה והן את אש התעשיה שהביאה אותנו אל סף האסון האקלוגי הגלובאלי.
בין שתי מיתולוגיות אלה מגשרת הדוברת, החולמת, המלאך המבקר על פני האדמה ורואה את החורבן המתקרב. ובסופו של ברור מהשיר כי האשמה היא של בני האדם – "אנחנו", אבל האשמה אינה מוטחת, וכאמור אין אצבע מאשימה בלשון דידקטית מרחיקה.
לעיון בגיליונות האלה ובשאר גיליונות "נתיבים" יש 'להקליק' על "ארכיון" בתפריט הראשי