היום בצהריים חלמתי שדודה ריקעל, רחל, שמתה לפני לפחות שלושים שנה, באה אלי הביתה עם אישה פיליפינית. בלי שְׁהיוֹת היא ניגשת למקרר, כפי שהייתה דרכה תמיד, פותחת אותו ומחפשת בו מה לאכול.

     "זי איז הונגעריק, היא רעבה," היא אומרת לי, "איך דאַרף עפּאס פאר דער שיקסע און אויך פאר מיר. אני צריכה משהו בשביל השִׁיקסע וגם בשבילי."

     היא מוציאה מן המקפיא קופסת פלסטיק ובה פִּירה ושניצל קפואים, ומנסה לסגור את מגרת המקפיא עם גוש קרח תקוע בה. היא לא מצליחה, וכמעט ושוברת אותה.

     "וואַרט אַ מינוט, חכי רגע," אני אומר לה ביידיש, "איך וועל דיר העלפן. אני אעזור לך," ומוציא בעבורה את המזון מן המקפיא.

     היא חוטפת מידיי את הקופסה ומטיחה אותה אל הכיור בתקווה שתשבור את גוש המזון המוקפא ותפריד בין הבשר לבין הפירה. גושי פירה קפואים ניתקים מן הבשר אל הכיור. היא מלקטת אותם באצבעותיה ומגישה אותם אל פיה, קרים.

     "א מינוט, טאַנטע, רגע, דודה," אני מחייך אליה, נוטל את האוכל לצלחת ושם אותו לחימום במיקרו. היא מתבוננת בי ואז במיקרו בתימהון, לא מבינה לאן לקחתי את מזונה ומה אני עושה בו. היא מתה שנים לפני שהמציאו את המיקרוגל. הפיליפינית, עצמאית ומעשית ממנה, חיממה לה כבר משהו על הכיריים.

     מן המיקרו עולים קולות התפצפצות. כיסוי פירורי הלחם בתבלינים של השניצל מקפץ מהתחממות השמן שטוגן בו. ריח תבשיל עולה מן המיקרו, והדודה רחל מרחרחת אותו, קצרת סבלנות.

     אני מוציא מן המיקרו את הצלחת המהבילה ומגיש אותה אל השולחן. בעודי ניגש למגירת הסכו"ם, כדי להביא ממנה סכין ומזלג לדודה, היא מתיישבת במלוא כובדה על אחד מכיסאות העץ שמסביב לשולחן האוכל, תופסת באצבעותיה העבות את השניצל ונוגסת בו בפיה. הדודה הייתה ונותרה כבדת גוף.

     שלושים שנים מקודם לכן, ביום הלווייתה, כאשר הובאה באלונקה למקום קבורתה, התברר שהחופרים לא עודכנו בממדיה והכינו לה בור צר מדי. קברני בית העלמין הישן, ברחוב הנצח ברמת השרון, הבינו את גודל הצרה, נטלו לידיהם אתי חפירה וניסו להרחיב את פתחו. הם עשו כן, ואז היטו את האלונקה, השילו ממנה את גופה וניסו להכניסו אל הבור, אך ממדי גופה לא אפשרו זאת. הם טיכסו ביניהם עצה מה יעשו, ואז אחד מהם קפץ פנימה, תפס ברגליה המכוסות בתכריך ומשָׁכן פנימה בכוח, בעוד חברו דוחק את כתפיה ולוחץ את ראשה כדי שתעבור את שפתי הבור. סופו של דבר שהצליחו לתחוב אותה אל קברה ולערום עליה עפר.

    בקשת המחילה הנהוגה בסיום לוויה מעולם לא נשמעה ראויה כל כך. "בְּשֵׁם הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא, בְּשֵׁם הַחֲבֵרִים שֶׁהִתְעַסְּקוּ בָּךְ, בְּשֵׁם מִשְׁפָּחְתֵּךְ וְיְדִידַיִךְ," פתח הקברן ואמר, "אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ מְחִילָה. אִם חָס וְשָׁלוֹם פָּגַמְנוּ אֵיזֶה דָּבָר בַּטָּהֳרָה, בִּנְשִׂיאָת הַמִטָּה אוֹ בְּתִּקּוּן הַקֶּבֶר, סִלְחִי נָא לָנוּ, כִּי שְׁגָגָה הִיא. כָּל מַה שֶּׁעָשִׂינוּ הָיָה לִכְבוֹדֵךְ עַל פִּי מִנְהָג הַמָּקוֹם," מלמל.

     הסבנו גוונו מקברה במורת-רוח מחילול כבודה, נטלנו ידינו בברזייה בקצה בית העלמין ורחקנו משם.

     אני תוהה איך נותרו בו שיניה התותבות. הרי 'חברה קדישא' מסירים כול אבזר חיצוני מגופו של המת בזמן טוהרתו. אבל בחלום הכול אפשרי, ובחלום הזה הדודה מצוידת בשיניה.

     אני מברך על כך בליבי, אך נרתע מן הגסות שבה היא תופסת באצבעותיה גושי פירה חם ומגישה אותם אל פיה. ללא אומר אני מניח לידה סכין ומזלג. היא מתעלמת מזה והמשיכה בשלה.

     לפני שנים, בילדותי, באתי אל ביתה, במעלה הגבעה בשיכון הניצולים שגרנו בו. היא פתחה את דלתה בפניי בלי שיניה, ממלמלת ביידיש ששכחה היכן שמה אותן.

     הלכתי אחריה אל חדר המקלחת, אחרי כן אל חדר השינה שלה ואז אל המטבח. שם מצאתי את שיניה התותבות מוּשׁרות בכוס מים. שתי לסתות מסיליקון ורוד ובתוכן דבוקות שיניים בגון שנהב.

     טוב שבאה מן המתים עם שיניה.

     הדודה מסיימת כול מה שהיה בצלחת, מקנחת את ידיה בשמלתה, שמלת בד פרחונית דקה ומהוהה, ומשהקת.

     "אַבי געזונט, לבריאות," אני מברכה.

     "עכשיו טוב," היא אומרת, "אני שְׂבעה וגם השיקסע. אבל למה כל כך שקט פה? איפה כולם?"

     "אימא נפטרה מזמן, ואבא בבית שלו. איך ידעת שאני גר בגליל?"

     "המתים יודעים הכול," ענתה לי הדודה, "גם שאתה כותב עלינו כעת."

     "אבל מתת לפני המון שנים, איך יש לך פתאום פיליפינית?"