בראשית היו מים אמר תאלס ולא טעה "בגדול", קרי שהחיים על כדור הארץ אכן החלו במים ויצאו מן הימים (חלקם – גם שבו לחיות בהם) ומכל מקום אין חיים בלי מים. טבעית יפה ומקורית אם כן הבחירה לתאר דרך משקפיים אלה את מחזור חיינו מראשית עוברית (במי השפיר) ועד "כלותנו". 

לזה נוסף מוטיב התנועה של המים – "הכל זורם" של הרקליטוס (אשר אמנם אינו סבור כתאלס כי הכל מים, קרי שאין אחדות חומר בעולם). האמירה המיוחסת לו – "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" – משמעה לענייננו היא שהשינוי המתמיד אינו (רק) במים: אנו משתנים בכל רגע. אנו ה"זורמים". המים המשתנים – כמטפורה למציאות המשתנה תדיר – משפיעים על השינוי שחל במקביל גם בנו. 

תקצר היריעה לדון כאן בכל מורכבותה של יצירה זו, ששפתה אינה קלה. די אם למשל ננסה לדון בחלקו הראשון – המתאר את שלב העובר. יש כאן טענה כבדת משקל בדבר איזה הכרה או סף הכרה של העובר, מחד – מצב של שינה אבל היא "זוכרת" והוא "פקוח חלום". משמע אין זה מצב של חלום חסר מודעות. אלא העובר "יודע". ומזכירים הדברים את מדרש חז"ל – האגדה לפיה בהיותו במעי אמו – "נר דולק לו על ראשו", כדי שיהיה "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". ו"מלמדין אותו את כל התורה כולה" ואז משכיחים אותה ממנו. אך מאותו רגע בכוחו לחתור אל הידיעה השלמה, כל חייו. 

ואילו בחלקו השני, אותו עובר נולד ונעשה תינוק, הוא "נכרת" כמו בכוח הזרוע, בעזרת החלף – סכין השחיטה! – בניגוד ל"רצונו"? – מעולם החלום, ממצב הביניים שבין "עוברות" לבין היותו בעל הכרה, או דמדומי הכרה. אולי נלקח מן העולם ה"אמיתי" אל עולם ארצי, חומרי שבו אורבות סכנות ובסופו של דבר גם מוות. ואילו בחלקים הבאים של חייו, מילדות ועד זקנה – האם ביכולתו לשוב ולו לזמן שאול – בשעות שינה וחלום – אל אותו עולם "אמיתי", רצוי?   

ואם לדלג אל האחרית, בחלק האחרון לא לגמרי ברור מהו הסוף המצפה לו – האמנם כיליון? הן המילה המסיימת היא יקיצה. שמא עלי למצוא כאן סגירת מעגל. פותח האדם בטרם נולד, במצב שהוא בין חלום לערות, אולי מצב של "טרום חלום", והוא עומד להקיץ מחלום חייו דווקא ב"מותו"? ואני משאיר את השאלה פתוחה, כי דומני שגם היצירה אינה מבקשת לפתור סוגיה זו בכלים "מדעיים".