ז'קלין רק רצתה שזה יגמר. שיגמר ואז תוכל להזיז את הגוף המעוך שלה אל קצה מיטת האפיריון הלבנה, תסובב את פניה אל הדלת שנותרה פתוחה למחצה, תקיא נשימה עייפה אל הכרית שלבבות אדומים רקומים בשוליה, ובאוזניה הדיבור שלו, שקט, כמעט שלא נשמע,

ז'קלין, מה כבר ביקשתי, ז'קלין, היה לוחש לה, שתבין, שוב ושוב אומר לה, במילים יפות אומר לה, בן, בן זכר ז'קלין, מה קשה לך להבין? תביאי אותו כבר, יום, יומיים, שנה, שנתיים, חאלס, עד מתי אני יחכה לך? תביני, אמרתי לך שאצלנו בעדה זה קודם כל, קודם כל ילד, בן, זכר, כבר כולם מדברים, את יודעת, זה הכבוד שלי.

והיה נאנח וערב ערב האנחה שלו עולה עליה, שולחת ידים לשדיה, מתנחלת לה בין הרגלים ומתקשה.

שלוש שנים ושני חודשים ושבעה ימים עברו מאז שהקנאה החלה לבעור בה.

ראו אותו בעיר, בקפה של מישל, בגלידה של דוד, אפילו ידעו לספר לה שהם הולכים אנגז'ה בשדרת הגעתון. איתה. ראו אותו איתה.

ימים ארוכים שתקה, מה תגיד לו, אמרו לי? מה זכות לה לבוא אליו בטענות?

אבל כשרחל, אשתו של הספר סיפרה לה שראתה אותם בקופת חולים, בתור אצל דוקטור סיון, כבר לא יכלה לשתוק וכשחזר ערב אחד, מבושם מנחת מתנודד אל מיטתם אמרה:

אתה בוגד.

ז'קלין לא תשכח את הרגע שבו התקשו פניו, שפתיו רטטו והוא מסנן בלחש, תמיד בלחש,

מה חשבת, מה, שאני יחכה לך?

סובב את גבו אל הקיר ונרדם.

שלוש שנים ושני חודשים ושבעה ימים עברו מאז שהקנאה החלה לבעור בה.

ויום אחד, כשעוד לא עלה האור וצללים של לילה נעו על הקירות, חלף מול עיניה שובל של כותנת לבנה שהותירה באפה ריח בושם מתוק, ובעודה מתרוממת מעל יצועה, מנסה להבין מה רואות עיניה, שמעה אותו אומר לה: אהה, יפתי, אם הבנים, אם הבנים שמחה, בואי, בואי אלי.

הראש שלה לא היה צריך יותר מדי זמן להבין

ובאחת התחילה משננת את שלמדה אצל המורה ברכה משננת, משננת, משננת

…וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פנינה וַיְהִי לפנינה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.

וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פנינה וַיְהִי לפנינה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.

משננת, משננת, משננת. אני, אני האישה שהרחם שלה סגור, אני האישה שלא יודעת, אני האישה המצורעת, המקוללת, השנואה שלא מביאה ילדים, ילדים שישבו כאורות סביב גופי ומשדי יזול חלב מתוק להשביעם, ילד, אחד, רק אחד שאוכל למשש, לעטוף את ראשו ולנשק את עיניו, ילד לו היה לי, לי, אני, אני העקרה.

גופה בער. דמעותיה זלגו ללא קול לתוך כרית שידעה ימים טובים מאלו, עיניה פקוחות לרווחה מחפשות נחמה ולצד זאת, כנחש ארסי, עלתה בה הקנאה, לוחשת ומתדלקת את זעמה, זוחלת מכפות רגליה דרך ירכיה, ממלאה את חלל החזה שלה שעלה וירד ועלה בהתרגשות לא מובנת, מתיישבת אצלה בלב וממתינה.

את הימים הבאים, השבועות, החודשים היא לא זוכרת ובשקט שהשתרר בינו לבינה התבשלה בתוכה קנאה אילמת, התבשלה וגדלה.

בשוכבה ובקומה אחזה בה, בוערת בעצמותיה, מוליכה אותה בין קירות הבית עד שנעשו עיניה רושפות, חיוורון על פניה, פיה מכווץ מכעס, יורק רעל ירוק.

הלילות הפכו לגיהינום. מראה פניה הבורקים של צרתה חלפו כנגדה הלוך ושוב, ועיניה ננעצו תדיר על בטנה ההולכת וגדלה של ההיא.

קור הזדחל בגווה וקדרות עטפה ושיגרה את רוחה אל פי פחת וכשהיא אסורה בשתיקתה, הייתה הולכת ונאכלת, אוכלת את עצמה לדעת.

נתונה בציפורני עריצות המחשבות, למה היא ולא אני?, איך אחזיר את כבודי? גם אני רוצה, רוצה ומגיע לי פרי בטן, והיא? זו שלקחה אותו ממני

רעש המילים התערבל במוחה ולא נתן לה מנוח. הו…לו יכלה לחזור לחייה לפני אותה מאכלת שחותכת בה ותולה אותה חלקים חלקים בכיכר העיר, תלויה ונכלמת.

עקרה, עקרה, איזו בושה.

ג'קלין ידעה שאם ככה תחייה לא יעמוד לה ליבה והיא תידום. התשוקה שידעה בצעירותה נאספה לקרן זווית חשוכה ומבוישת וכך גם האהבה. דופק הקנאה הפך אותה לחיה – מתה והיא, מה היא? מתעוררת בוקר בוקר אל יומה ומראה פניו ופניה של ההיא שותל בה פנים חמוצות ומכורכמות תמיד.

ערב אחד, בעודה אוספת את גופה הפצוע מכורסת הקטיפה שבסלון, מוהלת את דמעותיה בכוס ערק, בוהה בדלת הסגורה, הרגישה בתוכה פעימות חלשות שלא הכירה.

הקשב שלה התחדד. הפעימות התחזקו. בסבלנות הקשיבה, לאן פניהן? והיא רואה אותן מתגלגלות בעדינות אל חיקה, פעימה פעימה מתכנסות בה וליבה שלה יוצא אליה, שם בה אהבה.

ג'קלין, בעודה עומדת מול הפלא שהחל לתת בה סימנים, נאלמה. השיתוק שאחז בה החל להפשיר וכך יכלה גם לראות בזווית עיניה את השדים שלה יוצאים מדעתם וממנה, נושרים אל השטיח הפרסי, נחבטים בקירות, מחפשים מוצא.

במהירות היא פוסעת אל החלון וביד חזקה משחררת את הנצרה

על השטיח האילם נאספו לחשים סוררים, זחלו, ירקו גרה מעוורת. איפה תניח את כף רגלה?

היא רוכנת. השטיח מתגלגל כמעט מעצמו וקולות הרעל הולכים ונחנקים, הולכים ונאלמים,

פורשים מהחלון אל קיר הבניין, אל החצר ואל הרחוב והלאה הלאה ורק נותרה בה תנועה קטנה, קטנטנה בתחתית הבטן העגלגלה שלה.

כשנכנס, ראה אותה עומדת במטבח, מכינה את העוגה שלמדה מסבתה מרסלה. על פניה חיוך קטן, שיערה מסורק בקפידה, וצמתה מנחמת את כתפיה.

משהו קרה לה, הוא בטוח, אבל מה?

הוא מתקרב אליה, עם הריח המוכר מתקרב, מושיט יד, ולמרות שיכולה היתה להישבע  שהוא כאן, לא ראתה אותו, לא ראתה.