ספר שיריה של ענבל אשל כהנסקי, השישי במספר, הוא ספר שירה נשית מובהקת, בעל יסודות המשכיים לספריה הקודמים, שבלטו במיוחד, לטעמי, בספרה השני "סמאל אהובי", המצוי אף הוא על שולחני, ומשמש ברצנזיה זו כרפרנס נוסף. רבים משירי הספר, וודאי חלקו הראשון, סובבים סביב השפעת מחלתה הקשה הממלאת אותה בסבל, שלא נראה כי יש ממנו מפלט. הספר מצייר את סבלה והשפעתו בקוויי מכחול מעודנים יותר מאשר ספרה השני. כך, גם מעודן יותר, ונדיר יותר הממד המיני, שבלט בחריפותו (ושמא ב"צעקתו") בספרה השני.

ועדיין אין המחלה מצמצמת וסוגרת אותה בתוך עולם נרקיסי, שאין בו מקום לזולת ולאהבת האחר. הדבר ניכר בשירים שאינם עוסקים רק בה עצמה, או שהיא "משנית" בהם, לכאורה, כמו בשיריה על בני משפחתה האהובים והאוהבים (בתה, בן זוגה, אחותה, אמה וסבתה). ועדיין גם שירים אלה מבטאים לעתים קרובות את סבלה, למשל באמצעות מוטיבים של שאגה ובערה, החוזרים בכמה וכמה שירים. זהו ביטוי לכאב, שאינו נגמר לעולם ואין ממנו מוצא, כ"לולאת אינסוף", שהוא גם שם ספרה השלישי ("שואגת בלולאת אינסוף"). כך, בשירים המתארים את אהבתה לאמה (בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל חֶמְלָה גְּדוֹלָה/מְאַבֶּדֶת עֶשְׁתּוֹנוֹת/נֶאֱבָקוֹת בִּשְׁאָגוֹת….) ולבתה:

כְּשֶׁאֲנִי נוֹשֶׁקֶת רַכּוֹת לִכְתֵפֵךְ

הַשְּׁאָגוֹת מְהַדְהֲדוֹת

קְרֵבוֹת וְשׁוּב מִתְרַחֲקוֹת

בְּלוּלְאַת-אֵינְסוֹף

הרהורים על הצהרה באמצעות שירה

יש ספרים שבהם שם ספר הוא ציטוט מתוכו, המשמש ארמז, לעתים דק, הלקוח מתוך שירי הספר. ככזה הוא אינו משמש בבחינת הצהרה גלויה, המונחת "על השולחן", כעין פרסומת על מהותו של הספר, או אישיותו של המשורר. לעומת זאת, שם ספרה המיוחד של ענבל – אישה שהיא אריָה הוא הצהרה ברורה. לדברי המשוררת השם ניתן בעקבות אביה, שקרא לה "אריָה שלי" בשל רעמת שערה בתקופת ילדותה (אולם פירוש המילה הוא גם, במקרה או שלא במקרה, חיבור שירי, ובמקור האיטלקי – אוויר).

כך או כך, ניתן להסיק משם הספר כי ברצונה להצהיר על אופייה הלוחמני, כאריה-אישה. הצהרה זו חוזרת בשלוש שפות – בתרגום לאנגלית, כמקובל, ובתרגום לערבית, מעשה ראוי ונכון, אך לא כל כך מקובל במחוזותינו, לצערי. יתר על כן, גם השיר הפותח את הספר, שבו אדון עוד מעט, ושיר נוסף, תורגם לשתי שפות אלה. גם בכך יש ממד של הצהרה: המשוררת מנכיחה את עצמה ואת סבלה קבל העולם, מרחיבה את פוטנציאל הקוראים המכירים ומזדהים עם סבלה, ואף את הזדהותה שלה עם הסבל האוניברסלי, שיכול לקבל ביטוי מפורש בשיר "שבעה באוקטובר". 

בשיר זה מיטשטשת והולכת ההפרדה בין סבלה שלה, הפרטי, לבין הסבל הכללי, עד שבסופו של דבר מה שנפתח כשירת שאגה פוליטית-חברתית, המזדהה עם כאבם של נרצחים ומעונים, הופך בהמשך לשיר אישי. מצד אחד היא נוכחת (כנראה בביקור אמיתי) ב" יַעַר בָּתֵּי אֶבֶן נְמוּכִים…", שֶׁבָּהֶם "אֵפֶר נָע לְלֹא קוֹל בְּרוּחַ קָרָה… צְרָחוֹת חֲטוּפוֹת, מְדַמְדְּמוֹת, דּוֹעֲכוֹת". מצד שני, ההזדהות עם קורבנות הזוועה מתבררת גם כמטפורה, אמצעי להדגשת כאבה הפרטי, לרגע נדמה ש" אֵין שְׂרֵפָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֵין שְׂרֵפָה כְּלָל, רַק חוֹל מֻתָּךְ לִזְכוּכִית…". ועוד מעט נראה כי מוטיב הבערה חוזר בשיריה כיסוד בתיאור סבלה. וכאן ראוי לשאול, האם היינו מזהים בתוכן השיר – אלמלא שמו – את היום השחור, שנעשה אף "קדימון" לסבל גדול יותר, מנת חלקם של רבים משני צידי המתרס? ואגב, חבל שלא בחרה המשוררת לתרגם גם שיר זה לערבית, ובכך הייתה מחזקת את מוטיב הסבל הקולקטיבי. (להמשך קריאה לחצו כאן)